ישראל ידועה כמקום מפגש ייחודי של מינים מקומיים ונודדים, ודווקא בגלל המגוון האקולוגי שלה, המדינה מטילה הגבלות נוקשות על יבוא בעלי חיים מסוימים. ההיגיון מאחורי האיסור על חלק מהחיות הוא למנוע נזקים לסביבה, לשמור על בריאות הציבור, ולהגן על מינים נדירים או בסכנת הכחדה. במאמר הבא תגלו אילו חיות מוגדרות בתור חיות שאסור להכניס לישראל, מה עומד מאחורי האיסורים, ואילו חוקים ותקנות מסדירים את הנושא.
יונקים שאסור להביא לישראל
מדוע קיים איסור על יונקים שאינם מבויתים?
המדיניות הכללית בישראל היא לאסור יבוא והחזקה של יונקים שאינם מבויתים, הנחשבים חיות בר. חוק הגנת חיית הבר מגדיר כי לא ניתן לסחור, להעביר או להחזיק ביונקים בר ללא היתר מיוחד. הסיבה לכך היא בראש ובראשונה מניעת פלישה ביולוגית של מינים שעלולים לפגוע בטבע המקומי ולייצר תחרות עם מינים ישראליים. בנוסף, חלק מהיונקים הזרים עלולים לשאת מחלות מסוכנות לבני אדם ולבעלי חיים מקומיים.
דוגמאות ליונקים אסורים
- קופים (פרימטים): קופים מכל הסוגים – מקוק, למור, שימפנזה ועוד – אסורים ליבוא לצרכים מסחריים או כחיות מחמד. מעבר לסיכון של הפצת מחלות (כמו הרפס B), קיימים גם שיקולי אתיקה ורווחה: קופים דורשים תנאי מחיה מורכבים וקשרי להקה.
- טורפים גדולים (אריות, נמרים, דובים): אין צורך להכביר במילים: הסכנה לאדם היא מיידית, והחשש מהתבססות מין פולש כה חזק מחייב איסור גורף.
- מכרסמים זרים (דביבונים, בונים, חמוסים שאינם מבויתים): אלו עלולים לברוח ולקונן בטבע, לגרום נזקים חקלאיים ולהדביק במחלות.
- כלבים מסוכנים מגזעים מסוימים: חוק הפיקוח על כלבים מסוכנים אוסר יבוא של גזעים המוגדרים מסוכנים (כמו פיטבול, אמסטף, רוטוויילר, דוגו ארגנטינו). אמנם מדובר בכלבי בית, אך בשל פוטנציאל הנזק, הכנסת הכלבים מחו”ל אסורה למעט חריגים ותחת תנאים מחמירים (כגון רישיון, עיקור וסירוס).
על מה מבוסס האיסור?
האיסור על יונקים נובע משילוב כמה חוקים ותקנות:
- חוק הגנת חיית הבר (1955) – אוסר סחר והחזקה של חיות בר, לרבות יונקים שאינם מבויתים.
- פקודת מחלות בעלי חיים – מאפשרת למנהל השירותים הווטרינריים להגביל יבוא מטעמי בריאות ומניעת מחלות.
- חוק הפיקוח על כלבים – סעיפים המגבילים יבוא והחזקה של גזעי כלבים מסוכנים.
עופות האסורים ביבוא
למה יש מגבלות מחמירות על עופות?
עולם הציפורים מכיל מינים רבים בעלי כושר תעופה ויכולות התרבות מהירה, כך שאם הם בורחים לטבע, הם יכולים תוך זמן קצר להתבסס כמינים פולשים ולגרום נזקים אקולוגיים. נוסף על כך, שפעת העופות ומחלות נוספות מעוררות חששות חמורים בקרב רשויות הבריאות והווטרינריה.
דוגמאות לעופות אסורים
- מיינה מצויה וזרזיריים שונים: מיינת הבית כבר התבססה בישראל כמין פולש ופוגעת בציפורי שיר מקומיות. יבוא נוסף של מיינים אסור לחלוטין.
- דררה (תוכי דררה): תוכי קטנטן-ירקרק המשמש כחיית מחמד פופולרית בחו”ל, אך בארץ פלש ופוגע בחקלאות.
- תוכים נדירים (כמו קקדו מסוים או קוניורים מיוחדים): חלקם נמצאים בנספחי אמנת CITES בשל סכנת הכחדה. לכן אסור לייבאם, למעט גני חיות ומוסדות מורשים.
- עופות דורסים ואקזוטיים: דורסים גדולים ונדירים מוגנים בינלאומית, ויש הגבלות או איסורים מוחלטים על כניסתם, שוב למעט מטרות שימור מדעיות.
השיקולים לאיסור על עופות
- חשש מאפקט פלישתי: מינים פולשים (למשל מיינה, דררה, זרזיר) גורמים נזק כלכלי ואקולוגי ומקשים על המינים המקומיים.
- חשש ממחלות: עופות נושאים שלל מחלות דוגמת שפעת העופות וכלמידיה (דררת), העלולות להתפשט לבני אדם או ללולי משק.
- הסכמות בינלאומיות: אמנת CITES דורשת הגנה על מינים נדירים, וחלק מהעופות האקזוטיים מופיעים בנספח I של האמנה, האוסר כל סחר מסחרי.
זוחלים שאסור לייבא
למה זוחלים זרים מסוכנים כל כך?
זוחלים מסוימים מצוידים בארס או בגודל רב (נחשים חונקים) המאיימים על בטיחות הציבור. אחרים עשויים להתרבות בטבע ולהפוך למין פולש, כפי שקרה במדינות שונות עם מינים כמו האיגואנה הירוקה או הפיתון הבורמזי. בריחה או שחרור לא אחראי של זוחל יכולה ליצור בעיות סביבתיות חריפות.
דוגמאות לזוחלים אסורים
- נחשים ארסיים (קוברה, צפעיים, פתניים): סכנה ישירה לחיי אדם, לצד קושי להבטיח טיפול נאות ושמירה מפני בריחה.
- נחשים חונקים גדולים (אנקונדה, פיתון בורמזי, פיתון סלעים): עלולים לגדול לאורך של מספר מטרים, לפגוע גם באדם (בייחוד בילדים) ולטרוף חיות בית.
- צבגון אדום-אוזן: צב מים שנמכר בעולם כחיית נוי. בישראל, עקב שחרור לטבע, הפך לפולש המאיים על צב הביצות. לכן חל איסור גורף על יבואו.
- כוח ענק (Varanus): לטאות גדולות ואגרסיביות שעלולות להתחרות בבעלי חיים מקומיים ולסכן חיות מחמד.
מהן הסיבות המרכזיות לאיסור?
- סיכון לביטחון הציבור: זוחלים מסוימים אינם מתאימים לגידול ביתי ללא חובת רישיון מיוחד, ועצם ייבואם מסוכן.
- איום אקולוגי: אם זוחל כזה יברח, הוא עלול לבסס אוכלוסייה במקום חדש ולדחוק מינים מקומיים.
- שמירת המגוון הביולוגי: חלק מהזוחלים נמצאים בקטגוריות הגנה בינלאומיות עקב ציד בלתי חוקי וסחר פרוות/עורות.
דו-חיים אסורים בישראל
מהם הסיכונים בדו-חיים זרים?
דו-חיים (צפרדעים, קרפדות, סלמנדרות) הם בעלי עמידות והסתגלות גבוהה. חלקם נשאים של פתוגנים, כמו פטריית הכיטריד (Chytrid), הגורמת למוות המוני אצל דו-חיים ברחבי העולם. חדירה של מין זר מסוגלת לערער אוכלוסיות מקומיות ולהביא להיכחדות מיני דו-חיים ישראליים ייחודיים.
דוגמאות למינים אסורים
- צפרדע השור האמריקאית: ידועה כפולש הרסני שיכול לאכול כמעט כל יצור קטן ממנו, ולהדביק במחלות.
- צפרדע טפרית אפריקנית (Xenopus laevis): משמשת רבות במעבדות מחקר, אך בשחרור לטבע היא גורמת לאסון אקולוגי.
הסיבות העיקריות לאיסור
- מניעת פלישה: די בכמה פרטים שיברחו או ישוחררו כדי לחסל מינים מקומיים של דו-חיים.
- חשש להפצת מחלות: מחלות חדשות או נדירות שעלולות לפגוע גם בדגים, זוחלים או מיני דו-חיים נדירים בישראל.
- התחייבות לשמירה על המגוון הביולוגי: לפי חוק הגנת חיית הבר, יש להגן על בתי גידול לחים ומקווי מים המתפקדים כמערכות אקולוגיות עדינות במיוחד.
דגים וחסרי חוליות שאסור להכניס
למה לדאוג גם מדגים וחרקים?
מפתיע אולי, אבל מינים כמו דגים טורפים או חרקים “תמימים” הם מהפולשים הקשים ביותר. סביבה מימית עשויה לאפשר לדגים פולשים, כגון פיראנה או דג ראש-נחש, להתפשט ולפגוע במערכות אקולוגיות מיימיות מקומיות. חרקים או חלזונות מזיקים עלולים להתבסס במהירות, לפגוע בחקלאות ולהפיץ מחלות לצמחים ובעלי חיים אחרים.
דוגמאות בולטות
- דגי פיראנה וראש-נחש: טורפי-על בנהרות ואגמים, שעלולים לחסל אוכלוסיות דגים מקומיות אם ישוחררו בטעות.
- דגי תנין (Gars): נמצאו ניסיונות הברחה שלהם לישראל. מדובר בדגים טורפים גדולים בעלי לסתות חזקות.
- חלזון אפריקאי ענק: מין פולש הרסני שאוכל כל צמח, ועלול גם לשאת טפילים המסוכנים לאדם.
- חרקים ומשתרצים למיניהם (עכבישים, נמלים אקזוטיות): יבואם אסור כמעט באופן גורף, עקב סכנת נזק לחקלאות והתפשטות ללא בקרה.
מדוע הם מוגדרים חיות שאסור להכניס לישראל?
- פוטנציאל פלישה: במקווי מים או אזורים לחים, מינים זרים יכולים להתרבות בקצב מהיר, ללא אויבים טבעיים.
- נזק לחקלאות ולאדם: חרקים מזיקים וחלזונות ענקיים מעמידים בסכנה יבולים ומטעים.
- בריאות הציבור: חלק מהחסרי חוליות והדגים מעבירים מחלות גם לבעלי חיים אחרים, וחלקם אף לאדם (למשל טפילי ריאות).
מי אחראי לאיסורים ואיך זה נאכף?
הגופים העיקריים
- רשות הטבע והגנים: אחראית לאכיפה של חוק הגנת חיית הבר, מוציאה רישיונות יבוא או אוסרת יבוא עבור מינים ספציפיים.
- משרד החקלאות (השירותים הווטרינריים ואגף הדיג): מוסמך על פי פקודת מחלות בעלי חיים להסדיר תנאי יבוא, חובת הסגר ודרישות בריאותיות.
- מכס ומשטרת ישראל: פועלים בשיתוף-פעולה לתפיסת משלוחים לא חוקיים ומניעת הברחות בנמלי תעופה ונמלי ים.
עונשים והשלכות
כל מי שיצא או ייבא חיות שאסור להכניס לישראל עלול למצוא עצמו מול צעדי אכיפה חמורים:
- החרמת החיה והעברה להסגר – במקרה הטוב, החיה תועבר למתקן מוגן ללא אפשרות להחזירה לבעלים.
- קנסות כבדים – בהתאם לחוק, ייתכנו קנסות בסכומים גבוהים ואף כתבי אישום פליליים בעבירות חמורות.
- נזק סביבתי ארוך-טווח – במקרה של בריחה/שחרור, נזק שעלול להתרחש ולדחוק מיני בר מקומיים.
סיכום: איך נשמרים מפני יבוא אסור?
אם אתם מתכננים להביא חיית מחמד מחו”ל או שקיבלתם הצעה מפתה על חיה אקזוטית, כדאי לעשות בדיקה מראש. רשות הטבע והגנים ומשרד החקלאות מפרסמים רשימות מעודכנות של מינים מותרים או אסורים (הרשימה השחורה). חשוב להבין שאין עיקרון של “מה שלא כתוב – מותר”: להיפך, כל בעל חיים שלא מופיע במפורש ברשימת המותרים או שלא קיבל אישור נקודתי, עלול להיחשב אסור.
בנוסף, החוק מאפשר לעיתים חריגות לטובת גני חיות, מוסדות מחקר או פרויקטים לשימור – אך בדרישות מחמירות. אדם פרטי כמעט שלא יקבל היתר להחזקת אריה, קוף או נחש ענק, אלא אם כן מדובר במטרה מדעית או סביבה מוכרת (כמו ספארי או מעבדה רשמית).
רשימת חיות שאסור להכניס לישראל נועדה להגן על הביטחון האקולוגי, לשמור על בריאות בני האדם ובעלי החיים המקומיים, ולמנוע סבל מבעלי החיים עצמם. אם לא בטוחים, חובה להתייעץ עם הגורמים המוסמכים – רשות הטבע והגנים, השירותים הווטרינריים ומשרד החקלאות – ולברר את הסטטוס החוקי של החיה המדוברת. כך ניתן למנוע עבירות, לשמור על שלום הציבור והסביבה, ולכבד את ערכי שמירת הטבע החשובים לכל אחד מאיתנו.
